<h1>רבינו ירוחם נט"ו אות כ"ו</h1>
<h2>דף לד:</h2>
מורייס פי' ציר דגים ואינו נעשה מדגים טמאים ואומן אין נותן בו יין ומשימין בו מים כמה פעמים לתוספת ושל אומן גוי מותר ליקח ממנו פעם ראשון ושני שעושה בו תוספת אבל לא פעם ג' דקליש שומניה ומשליכין בו יין. ואם הוא מקום שהיין ביוק' יותר מהמורייס מותר, וספינה הבאה ממנו ובאה ממקום שהיין ביוקר יותר מהמורייס מותר בלא שמור, ואפילו יש בדרך מקומות שהיין יותר בזול אם הדרך הוא מעוקל לעבור דרך אותן נמלים של אותן מקומות. ובשעה שבאה הספינה בשום מקום שהמורייס יותר ביוקר מהיין אז צריכה שמור פי' כל זמן היותה שמה שאנו חוששין שמא ערב, אבל אם היין יותר ביוקר אין לחוש שמא ערב בו דבר שהוא אסור וכמו כן אפילו אם הוא בזול אם הוא דבר שאם יערב אותו שמקלקלו אין לחו' שמא ערב כי הסוחר אינו רוצ' שיתקלקל סחורתו כך פשוט ומוכח בע"ז. ועוד פשו' מורייס אסור ואין איסורו איסור הנאה.
<h2>דף לח.</h2>
דגים קטנים מלוחים אין בהם משום בישולי גוי' כלומ' אף על פי שבשלן גוי מותרין כי הוא דבר הנאכל כמו שהוא חי. פי' וה"ה לגדולים כדאמרי' [בע"ז ל"ח ע"ב] דג מליח מותר כלומר דג מליח שצלאו גוי או בשלו מותר. ועבדינהו גוי כסא דהרסנא והוא מאכל שעושין מהן עם קמח אסור משום בישולי גוים כי הקמח עקר כך פשוט בע"ז ובמסכת ביצה, וכן פסק רבי' האיי דדג מליח מותר כמו שכתבתי. ורש"י פי' דג מליח מותר לענין מליח' אם מלחו גוי כי אין במליח' משום בישולי גוים, וראשון עקר כי זה פשיט' שלא נאסר אלא דוק' בישול ע"י האור אבל מליח' פשיטא דמותר' ויש מי שכת' כי דגי' גדולי' מלוחי' יש בהן משו' בישולי גוי' וכן כת' הרשב"א.
פנאדה של דג שאפא' גוי אסור' אפי' הפת אפי' עשה הבשר בעבור הפת כמו שכתבתי משום בישולי גוים, כי השמנוני' של דגים הוא בעין על הפת, ועוד כי קודם שנכנס השמנונית נאסר משום בישולי גוים כך כתב בעל המאור והמפרשים על ההיא דביצים טרופות [חולין ס"ד ע"א], ובע"ז [ל"ח ע"א]. ויש שמסירין השמנונית מהפת ואוכלין השאר. וראשון נראה עקר.
<h2>דף לט.</h2>
הח[י]לק אסורה באכילה ומותרת בהנאה והיא סלתנית והוא מין דגים קטנים וערבוביא של טמאים עולין עמהם כך פשוט בע"ז.
דג שאין לו עכשיו קשקשת ועתיד לגדל לאחר זמן או שיש לו ומשירן כשעולה מן הים מותר כך פשוט ובע"ז.
תורא דימא [אסור] וחמרא דימא מותר וסימניך טהור טמא טמא טהור. פירוש ואין זה הסימן כי אם לאלו השנים כי הכלל הוא כל שיש לו קשקשת מותר כך פשוט. והתו' נסתפקו בדג הנקרא ברבוטא.
יש מיני דגים שאין ניכר יפה בהן קשקשת שלהן ואם מסופק שיש לו קשקשת חופה הדג בבגד או משי' אותו בכלי חרס או בשום סל לבן, ואם נמצא על הבגד או בכלי שום קשקשת אפילו יהיו דקות הרבה בידוע שהיה לו קשקשת ונשר כך מוכח בעבודה זרה.
<h2>דף לט:</h2>
חתיכת דג שאין בה סימן צריך חותם בתוך חותם ואסור בחותם אחד. אבל מורייס פי' ציר הדגים די בחותם אחד. ובמקום שחשודין הישראל שקונים אלו הדברים מהגוים ומוכרים לישראל ואינם נזהרין משום ולפני עור לא תתן מכשול אין לוקחין אלה הדברי' שם אלא מהמומחה, ואם נתאכסן שם אצל בעל הבית או ששגר לו מותר כי לא נחשדו בזה פירו' (אבל) [לא] נחשדו לאכול איסור כך פשוט ומוכח בע"ז. ובדין באי זה ענין מפקידין אצל גוי או אצל ישראל חשוד [אות ל"ב] כתבתי כי מה שאנו אומרים דלא סגי בחותם אח' מיירי בשולח לחבירו אבל מפקיד הכל די בחותם אחד, ויש מי שכתב כי המפקיד אצל ישראל חשוד צריך חותם בתו' חותם ושם תמצאנו.
מלח סלקונדרי' אסורה ואין איסורה איסור הנאה בין שחורה בין לבנה מפני שמערבין בה קרבי דגים. ודי בחותם אחד להפקיד אצל גוי או אצל ישר' החשוד כמו שכתבתי [אות ל"ב] בדין באי זה ענין מפקידין אצל גוי כך פשוט.
<h2>דף מ.</h2>
טרית טרופה כלומר שנמוחה שאינה נכרת אם היא מדג טמא, וכן ציר שאין בו דגה אסור באכילה אבל לא בהנאה. אבל ציר שיש בו דגה מותר, ואם החבית פתוחה בעינן ב' קרומות הנעשה כשאין שם דג טמא ונקר' בלשון חז"ל זה הקרום כלבית, ובחבית סתומה סגי בחד. וגוי שהביא כמה חביות מהן, אם פתוחות ונמצאת בא' מהן דין כלבית כלומר שתים כלן מותרו', ואם סתומו' היא מותרת וכלן אסורות, כי הציר של דגים טמאים אסור מדרבנן כאשר אכתוב מה שאין כן בחתיכת דג שצרי' סימן לכל אחד כאשר אכתוב. והרשב"א פי' דג קטן היא כלבית הילכך אם נמצא דג א' קטן טהור בחבית סתומה מותר ואם היא פתוחה צריך ב' דגים טהורין משוטטין אפילו קטנים ביותר. ואם הן חביו' הרבה וסתומות ולא נמצאת אלא בא' מהן דג אחד היא מותרת וכלן אסורות עד שימצאו בא' מהפתוחות שנים טהורים, ואם פתוחות ונמצאו ב' דגים קטנים באח' מהן כי צריך ב' בפתוחה כלן מותרות כי בציר הקלו כמו שכתבתי כך כתו' בתורת הבית.
טרית שאינה טרופה, כגון טונינא וכיוצא בה, ואינה טרופה פי' שלא נמוחה מותרת באכילה והוא שמכיר ראש ושדרה כך פשוט בע"ז וכתבו התוס' אף על פי שיש טמאין שדומין ראשן ושדרן לטהורי' אינם מצויין בינינו. ואם אין מכירין אין לסמוך על סימן ראש ושדרה להתיר דג עליהן אלא בסנפיר וקשקשת מאחר שאינו מכיר יפה הראש והשדרה אם הוא של דג טהור כי דג טמא ראשו חד ואין חוט השדרה ורוב הטהורין אין ראשן חד ויש להן חוט השדרה, וכן כתב הרשב"א שאין לסמוך על סימני ראש ושדרה אלא בסנפיר וקשקשת זולתי אם מכירו שהוא של דג טהור. ועוד פשוט והא דבעי' בטרית ראש ושדרה ניכר בין בגופן בין בצירן כלומר בין לאכול הגוף או הציר. ועוד פשוט ואם כל החתיכות מתאימות כלומר שוות שניכר שהוא דג אחד שלם אם יש בחתיכה אחת סימן טהרה כל החתיכות מותרות. ואם אין מתאימות כתב הרשב"א חתיכה שיש בה סימן טהרה מותרת אפי' מלוחות והשאר אסורות, כי משום שמא נמלחו ביחד אינו אסור אלא אם כן נמלחו ביחד בודאי כאשר אכתוב כי הוא ספק דרבנן, וכן כתבו בתוס' כי ציר דגים טמאים אסור מדרבנן וכן מוכח [בחולין צ"ט ע"ב] ובכאן הוא ספק אם שאר החתיכות הן מדג טמא. וכן גרב מלא חתיכות ונמצא סימן בא' מהן לא נאסור חתיכה שיש בה סימן משום ציר החתיכה שאין בה סימן אף על פי שהציר בעצמו הוא אסור דגזרו צירן אטו גופן.
קרבי דגי' ועוברן כלו' הביצי' אין נלקחי' אלא מן המומחה פי' מישראל ידוע שאינו רגיל ליקח מהגוי כך פשוט בע"ז [מ' ע"א] וחלקו בגמ' ר' זיר' אומ' כי עוברי' אינם נקחי' אלא מהמומח' אם נמוחו, ואם לא נימוחו נקחי' מכל אדם כי בודקי' בסימניהם כמו ביצי עוף טהור ראשו הא' כד וראשו הא' חד כמו שכתבתי [אות כ"ב] בסימני ביצי העוף. ור' דוסתאי דמן בארי אמ' סמי מכאן עוברין כלומר לא תשנה במימרא של מעלה אלא קרבי דגי' אינן נקחי' אלא מהמומחה אבל עוברי' נקחי' מכל אדם אפילו נמוחו כי סבירא ליה דג טמא אין לו ביצים אבל משריץ. ובעלי התוס' כתבו כר' זירא לחומר'. ורי"ף כתב כרבי דוסתאי לקולא ותמהו עליו ונכון להחמי' כי הוא איסור תורה, והרשב"א כרי"ף.
<h2>דף מ:</h2>
ועוד פשוט בגמרא וכן בחולין ובקרבי דגים יש סימני' כמו בביצים בשלפוחית הדג כלומ' מעי לבן מלא רוח וראשו א' חד וסימניו כסימני ביצי' להבחין בין דג טמא לדג טהור. ויש מי שפסק כי סימני קרבי דגים מן התורה שאף על פי שסמני ביצי עוף לאו דאוריתא כמו שכתבתי [אות כ"ב] בביצי העוף, הילכך בקרבי דגי' אם לא נמוחו נקחים מכל אדם דליכ' טמא דדמי לטהור וסמכי' אסימני' של שלפוחי' ומתירי' הדג אפילו שמסופק אם הוא טהור סומך אסימני' שבקרבין וכן סימני עוברי דגים, וכן כתב ר"ת דהא דאמרינן אין נקחי' אלא מהמומחה ר"ל כשנמוחו. ויש מי שפסק דסימני קרבי דג לאו דאוריתא ואין נקחי' אלא מן המומחה אפילו לא נמוחו, וכן נראה מרי"ף, וכ"ש שאין לסמוך בסמני הקרבי' אם מסופק בדג עצמו אם טמא וכן עוברי דגי' כי יש טמא דומה לטהור וכן בהפך. וכן כתוב בירושלמי [ע"ז פ"ב ה"ט], וכן כתבו בתוס', הילכך קרבי דגי' ועוברין אין נקחי' אלא מן המומחה בין נמוחו בין לא נמוחו וכן עקר. ופשוט [בע"ז מ' ע"ב] ואם אין שם מומחה, פי' מ"מ אינו חשוד ונאמן לומר אני מלחתים ולוקחי' ממנו אף על פי שלא יראה הדגי'. וכתבו בתוס' ואם לא נמוחו ואמר של דג פלוני וטהור הוא לוקחים ואפילו מגוי שמא יבדקו באותו הדג ונמצא בדאי, וכן מוכח בחולי' [ס"ג ע"ב] מההיא דביצי עוף. וכן הדין כשאומר אלו הדגי' ואלו קרביהן פי' ואם הוא ישראל חשוד דינו כגוי. ויש מי שכת' שאין נאמן אלא דוקא לומר של דג פלוני וכו' כמו שכתבתי, אבל ישראל שאינו חשוד אפילו שאינו מומחה נאמן לומר אני מלחתים כמו שכתבתי וכן עקר. וכתב הרמב"ם ז"ל שהאוכל ביצי דגי' טמאי' הנמצאים במעיהם כאוכל קרבי דגי' ולוקה במאכלות אסורות.
